בלוג

בלוג

2003, ארה"ב
אני מוזמנת לפתוח את הכנס העולמי של הפיתומים בלאס וגאס ארה"ב. במבט לאחור, טוב שלא ידעתי מה עומד לפניי, אולי הייתי נלחצת או מוותרת... האוּלם מלא בפיתומים מכל העולם ובנציגים מכל רשתות הטלוויזיה המובילות בארה"ב ומקומות נוספים בעולם. 
איך אצליח לדבר במעמד כזה? אין בּרֵרה... אני מתעשתת ומספרת על עבודתי כפיתום טיפולי במרכז שיקום לנכים. חשה בהתרגשות העצומה שמעוררת הבחירה שלי לרתום את כישרוני לתחום הטיפול שכן רוב הפיתומים בעולם הם אומנים-מופיעים. בכנס אני מתוודעת לכישרונות הנפלאים של הפיתומים, הם משליכים נפלא את הקולות, מפעילים בובות בווירטואוזיות וכובשים את הקהל ואותי. מוקפת קולגות מכל העולם קיבלתי את ההכרה בכך שאני פיתום מקצוענית ובפעם הראשונה לא הרגשתי בודדה ככזו. שיתפתי את הקהל בחלק מסיפורֵי הטיפול שלי וזכיתי לתגובות חמות. אנשים ניגשו אליי ואמרו לי "לא נשכח אותך לעולם..." הרגשתי שהעולם נפתח בפניי. שם, בלאס וגאס, הרגשתי שהבחירה לעבור לתחום הטיפול נכונה עבורי והתחושה הזו חיממה את לבּי והעניקה לי ביטחון.
2007, יפן
ארבע שנים חלפו מאז כנס הפיתומים בלאס וגאס. בכנס נוצר קשר ביני לבין טאקשי אייקידה, הפיתום המפורסם ביותר ביפן, ואשתו שו. טאקשי חיבר ביני לבין לפרופ' מיצ'יקו הרה מיפן, רופאה נוירולוגית המתמחה בטיפול בהפרעות קשב וריכוז ובטיפול בתינוקות עם תסמונת דאון באמצעות בובות, שהפכה מאז לדמות מיוחדת ביותר עבורי. באותה שנה הקימה פרופ' הרה את JPTA Japanese Puppet Therapy) (Assoiation שבו חברים אנשי חינוך ומטפלים באמצעות בובות בקרב ילדי חינוך מיוחד. הרה הזמינה אותי להיות המרצה הראשית בכנס הראשון שהתקיים ביפן על אודות טיפול בבובות ולשתף את הקהל בחוויות מעבודתי כפיתום טיפולי בבתי חולים ובמסגרות חינוך מיוחד. לנסיעה התלווה בעלי טל וביחד "גילינו" את יפן, מנהגיה וייחודה. למעשה המפגש הראשון בחיי עם יפן היה במסגרת לימודי התיאטרון שלי באוניברסיטת ת"א, שם למדתי שלוש שנים תיאטרון יפני והתוודעתי לתיאטרון הנו, הקבוקי והבונרקו (תיאטרון הבובות היפני). כסטודנטית לא עלה בדעתי שידע זה יקל עליי בהבנת התרבות היפנית ויפתח בפניי דלתות לטיפול באמצעות בובות. בהמשך הוזמנתי להופיע בכנס הפיתומים היפניJVA שבראשו עומד טאקשי. לכנס הוזמנו פרפורמרים ענקים מארה"ב כמו מלורי לואיס, וחוץ ממני השתתפו בו שלושה פיתומים נוספים העוסקים בטיפול. בטוקיו הרגשתי שאני במקומי הטבעי, בין קולגות העוסקים בתחומי.
גם בשנה שלאחר מכן הוזמנתי ליפן להרצות וללמד את חברי הארגון. הפרופ' הבינה עד כמה קשה להתנהל לבד ביפן, ולכן שלחה הזמנה זוגית (הפעם נסעתי עם קלייר חברתי, מטפלת ותיקה) ודאגה למימון מלא של הנסיעה עבורי. בינתיים כבר נוצר בין הפרופ' לביני קשר אישי, משהו שאינו מאפיין את התרבות היפנית. לאחר הכנס נסעתי עם הפרופ' לבי"ח גונמה שליד טוקיו ונפגשתי עם צוות המחלקה ההמטולוגית. איש לא ציפה שאטפל בילדים כאשר אוצר המילים שלי ביפנית כולל כשלוש מילים, מה גם שביפן אין זה מקובל לעבוד תוך כדי ביקור. אולם, ילדים הם ילדים בכל מקום, ובמצבי חולי וכאב אני מכירה אותם מצוין. מיד כשפגשתי את הילדים החולים במחלקה הרגשתי שאני "בבית"- - - וזה בדיוק סוד קסמה של דרך העבודה עם הבובה. הוצאתי את צ'יקו הבוב, המחובר לעירוי עם צמיד של בי"ח, והם מיד קלטו שהוא "משלהם"... צ'יקו פנה לילד כבן 11 בכיסא גלגלים שהיה שקוע בעצמו ולא תקשר עם איש, והחל לדבר אליו בג'יבריש – שפת הקשקוש האוניברסלית (בתיבול מבטא והברות יפניות). הילד הרים את הראש לאט כדי לבדוק מי מדבר אליו בשפה לא מובנת, וכשראה את צ'יקו חייך וענה לו ביפנית. צ'יקו המשיך להסביר לילד בג'יבריש מעורבת בצלילים יפניים דברים שונים על מצבו. הילד היה משועשע מהבוב החולה המדבר כביכול בעצמו, שגם לו מחוברת אינפוזיה כמו שלו וגם הוא לבוש בבגדי בי"ח... כנראה, הסביר לאחות, שהבוב לא יודע לדבר טוב! מאותו רגע, הרופאים והאחיות שתחילה צפו בנו בספקנות מהצד ביקשו שאגיע לכל ילדי הכיתה (גם בישראל פועלות ברוב בתי החולים בארץ "כיתות" לילדים המאושפזים) ואח"כ התבקשתי להגיע גם לילדים המרותקים למיטות.
אחת הילדות, ילדה כבת 12 חולה בלוקמיה וחבושה בכובע, עקבה אחרי צ'יקו הבוב לכל מקום. היא בדקה את החיבור לאינפוזיה, את פניו המצולקים ואת הפיג'מה וצחקה במיוחד נוכח דיבורו מגוחך. לפתע החלה לתלוש את מעט שערותיו אחת אחת. הפרופ' הרה והצוות רצו להפסיק אותה, אולם סימנתי להם שזה בסדר ושלא יכעסו עליה. אחרי שתלשה לצ'יקו כחמש שערות מה"שורש", אספה אותן והחזירה לו אותן ליד... הסברתי לפרופ' שלילדה היה קשה לראות שערות על ראש הבובה בזמן שלה אין שיער כלל, ומכיוון שזו בובת "עבודה" הילדים מורשים להכותה או לתלוש לה שיער כשהם מרגישים כעוסים. בבית החולים בטוקיו הסתבר לי שבובה המדברת ג'יבריש ודיבור מהבטן חוצים את מחסום השפה. הפרופ' הרה סיכמה את הביקור באמרה שהייתה מרוצה מאוד מההרצאות, אך אין ספק שלמדה והתרגשה מעבודתי בבית החולים מול הילדים.

בובות, פיתום ומסע לריפוי
בעשור שחלף מאז פניתי לתחום הטיפול אני הולכת ומעמיקה בדרך זו, וכיום אני חלק מהצוות החינוכי-טיפולי הקבוע בבי"ח לילדים שניידר בתל אביב, למיטב ידיעתי הדרמה-תרפיסטית פיתום היחידה בעולם המועסקת בבי"ח. בתפקידי זה אני מגיעה למיטות ילדים במהלך אשפוזם עם בובת פיתום מותאמת, ובהתאם לצרכים ולבקשות שמפנה אליי הצוות הרפואי מסייעת להם בהתמודדות עם מצבי חולי שונים, חלקם מאיימי חיים כמו סרטן והשתלות. בעזרת הבובות שאתי אני מציעה להם חבר או חברה בני-דמותם, מנסה להפיג לשעה קלה את תחושת הבדידות והעצב עקב הניתוק מהחברים ומהבית ולהקל במעט על אי-הידיעה, החרדות והכאבים. אני מרצה רבות על תחום עיסוקי בישראל, וכבעלת התמחות בטיפול בטראומה באמצעות בובות הוזמנתי למקומות שונים מחוץ לישראל ונשלחתי ע"י משרד החוץ לשליחויות מרתקות בעולם. הדרך שעשיתי מעולם התיאטרון והבמות לתחום הטיפול, הידע והתובנות שצברתי וחוויותיי מהמסעות בעולם, הובילו אותי להחלטה להעלות את סיפורי על הכתב. אני חולקת כאן לראשונה קטעים מן הספר שאני כותבת, מקווה לקבל מכם הארות והערות לקראת פרסומו. גיוס התקציב הנדרש להפקת הספר יאפשר לי לשתף בעוד רגעים מיוחדים ומרגשים סביב המפגש שבין הטיפול בדרמה והפיתום.
2014,תחילת דבר, מחלה מסתורית וההחלטה לכתוב. 
זה כבר כמה שבועות ששיעול מציק לי. ביקרתי אצל רופא המשפחה מספר פעמים. הוא בדק אותי, הקשיב לריאות ואמר "כנראה זה משהו ויראלי... ייעלם כמו שבא..." אבל השיעול הטורדני לא עובר. אני מרגישה עייפה וחלשה. בעבודתי בבית החולים אני מבקשת לא להיכנס לחדרים עם חולים קשים. זהו עוד יום עבודה שגרתי בבי"ח שניידר במחלקה בה אני עובדת. המורה שעשתה את סבב הבוקר בין כל הילדים המאושפזים, מפנה את המטפלים באומנויות כל אחד לפי צורכי הילד ואני מופנית לחדר 6. כהרגלי אני צועדת עם העגלה שלי שנראית כמו עגלת שוק צבעונית ומעניינת. בחדר אני פוגשת את מיכל בת השש שעברה טיפול מורכב בצוואר. מיכל מכירה היטב את צ'יקו הבוב שלי ותוך דקה-שתיים מנהלת אִתו שיחה ערה. לאחר כמה דקות אִמהּ של מיכל יוצאת לרגע מהחדר, ואני מתחילה להשתעל-להשתנק מתחת למסֵכה. צ'יקו הבוב מביט אל הילדה והיא מביטה אליו... השיעול מתחזק, ובהדרגה אני חשה שאין לי אוויר... עוד רגע פשוט איחנק מולה. למזלי היא אינה שמה לב למצוקה הכפולה שלי – היעדר הנשימה והאחריות לא להבהיל אותה. מבּחינתה הכול כרגיל: היא עסוקה בשיחה עם צ'יקו שמניע את הראש ומתַקשר, בעוד אני נלחמת על הנשימה וממשיכה להפעילו... אני מעיפה מבט למסדרון. תמונת האחיות שעוברות במסדרון מרגיעה אותי. אני חושבת לעצמי שאם אתעלף מישהו ודאי יציל אותי, אני באחד מבתי החולים הטובים בישראל. בינתיים אני נטועה בכיסא ללא יכולת לקום. לא יוצא לי קול מרוב שיעול ואין לי אוויר. עוברות כמה דקות של אֵימה. אני נפרדת איכשהו ממיכל עם הנהון של צ'יקו שמנופף לה שלום עם היד... אחרי כמה נשימות אני מצליחה לקום מהכיסא ולהכניס את צ'יקו לתיק. באפיסת כוחות אני מגיעה לחדר הצוות ולאט לאט נרגעת וחוזרת לנשימה סדירה.  אני מספרת לאחות הראשית על מה שקרה לי עכשיו. היא מושיבה אותי ואומרת "את לא זזה מכאן עד שיגיע רופא לבדוק אותך". אחרי כמה דקות נכנסת לחדר פרופ' אורן, ואני מספרת על חוויית החנק והשיעול שלא עוזב אותי... היא מקשיבה ומיד קובעת בנחרצות: "יש לך שעלת. סעי הביתה עכשיו". היא מציידת אותי במרשם אנטיביוטיקה עבורי ועבור בני משפחתי ופוקדת עליי לנוח כמה שבועות, הנחיה שנשמעת לא ריאלית לוורקוהולית שכמותי. בימים הבאים אני מודה לצ'יקו הבוב שלי על הרגעים ש"היה לו קול" גם כשאני לא יכולתי לדבר, על ש"הכיל" את מיכל ואותי בתוך המצב הקשה הזה של חֶנֶק ואין-אונים. בזכותו יכולתי להמשיך בתקשורת כלשהי עם מיכל בלי שתבחין במצוקת הנשימה שלי ולהיפרד ממנה כמו תמיד. יש לי תובנה: אני חייבת לכתוב על כל זה. 

Share by: