בלוג

בלוג

בובות, פיתום ומסע טיפולי

דניאלה הדסי
בעשור שחלף מאז פניתי לתחום הטיפול אני הולכת ומעמיקה בדרך זו, וכיום אני חלק מהצוות החינוכי-טיפולי הקבוע בבי"ח לילדים שניידר בתל אביב, ובבי"ח הלל יפה בחדרה. למיטב ידיעתי הדרמה-תרפיסטית פיתום היחידה בעולם המועסקת בבי"ח. בתפקידי זה אני מגיעה למיטות ילדים במהלך אשפוזם עם בובת פיתום מותאמת, ובהתאם לצרכים ולבקשות שמפנה אליי הצוות הרפואי מסייעת להם בהתמודדות עם מצבי חולי שונים, חלקם מאיימי חיים כמו סרטן והשתלות. בעזרת הבובות שאתי אני מציעה להם חבר או חברה בני-דמותם, מנסה להפיג לשעה קלה את תחושת הבדידות והעצב עקב הניתוק מהחברים ומהבית ולהקל במעט על אי-הידיעה, החרדות והכאבים.

אני מרצה רבות על תחום עיסוקי בישראל, וכבעלת התמחות בטיפול בטראומה באמצעות בובות הוזמנתי למקומות שונים מחוץ לישראל ונשלחתי ע"י משרד החוץ לשליחויות מרתקות בעולם.

הדרך שעשיתי מעולם התיאטרון והבמות לתחום הטיפול, הידע והתובנות שצברתי וחוויותיי מהמסעות בעולם, הובילו אותי להחלטה להעלות את סיפורי על הכתב. אני חולקת כאן לראשונה קטעים מן הספר שאני כותבת, מקווה לקבל מכם הארות והערות לקראת פרסומו. גיוס התקציב הנדרש להפקת הספר יאפשר לי לשתף בעוד רגעים מיוחדים ומרגשים סביב המפגש שבין הטיפול בדרמה והפיתום.
דניאלה הדסיdanielah47@gmail.com

ינואר 2014, בית החולים שניידר לילדים, ת"א ישראל

זה כבר כמה שבועות ששיעול מציק לי. ביקרתי אצל רופא המשפחה מספר פעמים. הוא בדק אותי, הקשיב לריאות ואמר "כנראה זה משהו ויראלי... ייעלם כמו שבא..." אבל השיעול הטורדני לא עובר. אני מרגישה עייפה וחלשה. בעבודתי כדרמה תרפיסטית פיתום בבית החולים אני מבקשת לא להיכנס לחדרים עם חולים קשים.

זהו עוד יום עבודה שגרתי בבי"ח שניידר. אחת מהמורות בצוות השלימה את סבב הבוקר בין הילדים המאושפזים והיא מפנה את המטפלים באמנויות בהתאם לצורכי הילדים. אני מופנית לחדר 6, צועדת כמו תמיד עם העגלה שלי שנראית כמו עגלת שוק צבעונית ומעניינת. בחדר אני פוגשת את מיכל בת השש שעברה טיפול מורכב בצוואר.

מיכל מכירה היטב את צ'יקו הבוב שלי ותוך דקה-שתיים מנהלת אִתו שיחה ערה. לאחר כמה דקות אִמהּ של מיכל יוצאת לרגע מהחדר, ואני מתחילה להשתעל-להשתנק מתחת למסֵכה. צ'יקו הבוב בידי האחת מביט אל מיכל והיא מביטה אליו. השיעול מתחזק ובהדרגה אני חשה שאין לי אוויר... עוד רגע פשוט איחנק מול מיכל. למזלי היא אינה שמה לב למצוקה הכפולה שלי – מצוקת הנשימה ומצוקת האחריות לא להבהיל אותה. מבּחינתה הכול כרגיל - היא עסוקה בשיחה שלה עם צ'יקו שמניע את הראש ומתַקשר בעוד אני נלחמת על הנשימה וממשיכה להפעיל את צ'יקו...(הבובה מכילה את המצב)

אני מעיפה מבט למסדרון. תמונת האחיות שעוברות במסדרון מרגיעה אותי. אני חושבת לעצמי שאם אתעלף מישהו ודאי יציל אותי, אני באחד מבתי החולים הטובים בישראל. בינתיים אני "שתולה" בכיסא ללא יכולת לקום, לא יוצא לי קול מרוב שיעול ואין לי אוויר. עוברות עשר דקות של אֵימה. אני נפרדת איכשהו ממיכל עם הנהון של צ'יקו והוא מסמן לה שלום עם היד.. אין לי קול. לוקחת כמה נשימות, מצליחה לקום מהכיסא, להכניס את צ'יקו לתיק. אני מגיעה באפיסת כוחות לחדר הצוות ולאט לאט נרגעת וחוזרת לנשימה סדירה. 

אני מספרת לאחות הראשית על מה שקרה לי עכשיו. היא מושיבה אותי ואומרת "את לא זזה מכאן עד שנמצא רופא שיבדוק אותך". כמה דקות מאוחר יותר נכנסת לחדר פרופ' אורן. היא מבקשת ממני לתאר מה קרה, ואני מספרת לה על חוויית החנק ועל השיעול שלא עוזב אותי... תוך כמה דקות היא קובעת בנחרצות: "יש לך שעלת, סעי מיד הביתה. קחי מרשם לכל המשפחה, כולכם צריכים לקחת אנטיביוטיקה. הישארי בבית ונוחי כמה שבועות". שמונה שבועות שלמים נשארתי בבית חלשה ומותשת, תקופה ארוכה לוורקוהולית שכמוני. בימים הבאים אני מודה לצ'יקו הבוב שלי על הרגעים שבהם היה לו קול גם כשלא יכולתי לדבר, על שהכיל את מיכל ואותי בתוך המצב הבלתי-אפשרי הזה של חֶנֶק, אין-אונים ואחריות הטיפול. יש לי תובנה: אני חייבת לכתוב על כל זה.

2012 בי"ח שניידר, ת"א ישראל

באחד הימים אני מופנית למחלקה האונקולוגית לטיפול בתום בן שבע המצוי באשפוז ממושך לפני השתלת מח עצם. תום סובל ממחלה גנטית חריפה, וההשתלה היא הסיכוי האחרון שעשוי להציל אותו. תום סובל מנתקים בחשיבה, מפגיעה קשה בקוגניציה והכול קרה תוך חודשיים... בתחילת האשפוז נכנסתי אליו עם צ'יקו כשעדיין ראה. הוא כל כך אהב לדבר עם צ'יקו. בפגישה הזו אני מבינה שגם הראייה נפגשה ותום כבר לא ממש רואה את צ'יקו. הוא לא מסתכל אבל מקשיב לקול... סופסוף מדבר אליו ילד. הוא מחייך לעצמו.

צ'יקו מזדהה בשמו ומיד אומר: "גם אני לא רואה טוב..." אני נותנת לו למשש אותו. הוא מחייך ומרוצה לפגוש את החבר שלו, היחיד שמורשה להיכנס לחדר הבידוד של השתלת מח עצם. אני מציעה לו להפעיל בובת כפפה והוא לוקח את הבובה, ממשש אותה ומדבר אליה, נותן לה קול. הוא אפילו קצת מחקה אותי... ונוצר דיאלוג מסוג אחר. הוא חי כשהוא מדבר וכמעט שאינו פנוי להקשיב. דיברנו על צבעים ועל מספרים ופתאום החל לספר ולשלוף ידע על מציאת דברים בתחתית כדור הארץ, בלַבָּה.. הוא דיבר על אבן אחלמה.. חשף המון ידע שלא אופייני לילד בגילו. 

תום כבר קולט שיש מולו ילד, הבובה צ'יקו, וזה נורא משמח אותו, הוא מאוד קשוב לצ'יקו... והוא ממשיך... וצ'יקו כמעט אינו מדבר. נוצר ערוץ תקשורת והוא פשוט זורם, מדבר עם צ'יקו ומקשיב, חי בערוץ הזה... חצי שעה שלמה כזו עם המון שמחה ואושר. ותום צוחק ושמח ונוגע בצ'יקו... וזה מרגש כי עד עכשיו לא הצליחו ליצור אִתו קשר. דקות לפני שניפרד אנו מסכמים שניפגש בשבוע הבא... וברגע שאמרתי שתיכף ניפרד תום כאילו כבה, פניו איבדו את הבעת השמחה והחיות שהייתה בהן. הוא חוזר להיות אפאתי, כאילו נכבה בכפתור. הוא אומר: "החבר היחיד שלי הולך". הרגשתי עצובה כל כך, נקרע לי הלב. הוא פשוט התאבל וקמל אחרי שהיה אור כולו, רקד וקפץ על המיטה.

יצאתי מחדרו של תום. בחוץ עמדו האחות הראשית ומנהל המחלקה, נרגשים מאוד ממה שהיה. לא הבנתי איך ראו את מה שהתרחש בחדר, הרי הדלת הייתה סגורה. התברר שהם צפו בנו דרך החלון הקטן הקבוע בדלת. הבנתי שהתמוגגו מהטיפול בעזרת הבובה, במיוחד לאור העובדה שתום הוא חולה קשה ונדיר ובזמן האחרון הצוות מתקשה לתקשר אתו. מנהל המחלקה שואל מתי אגיע שוב ואני מסבירה שבעוד שבוע (עובדת יומיים רצופים בביה"ח). תגובתו קרובה לתדהמה וזעם – איך ייתכן שאגיע לתום רק בעוד שבוע??? הוא מסביר שזו הפעם הראשונה מזה זמן רב שראה את תום "חי" ומגיב בצורה כזו. הייתי חייבת להסביר: אני גרה ברקפת (כ-120 ק"מ ממקום עבודתי בבי"ח שניידר) ולכן אני עובדת יומיים רצופים וישנה בת"א, משאירה את ילדיי בצפון עם אביהם. שוב הייתי צריכה להתנצל למה אני לא נמצאת יותר בבית החולים... כל הזמן אני מתנצלת…(אני תמיד מתנצלת: שאני לא מספיק זמן במחלקה הצוות תמיד מבקש שאהיה יותר, שאני לא מספיקה להגיע לכל הילדים... שאני צריכה להפרד כי לעיתים הילדים מבקשים שהחבר שלהם ישאר איתם ...)

על קצה המזלג - רקע תאורטי על הטיפול באמצעות בובת פיתום 

חלק חשוב בעבודתי כמטפלת בבי"ח הוא לקלוט את הסֶטינג מהר, להבין תוך כמה דקות לאיזו סיטואציה אני נכנסת. יש לי מעט מאוד זמן כי מרגע כניסתי לחדר יעברו רגעים ספורים עד שאהיה לגמרי "בפנים", ישובה על המיטה, מגויסת ורתומה כל כולי לילד החולה. אני נדרשת "לתרגם" מיד את כל מה שאני קולטת למילים שתשמיע הבובה המתארת בדמותה הילדית מה היא מרגישה ותוך שניות נוצרת הזדהות.. הילד מוסט מהפחד מהסיטואציה ופשוט מתמסר לבובה, לקול, לצחוק... ויכול להיות עצמו.

מי שניחן בכישרון ציור יבחר כנראה להיות צייר, בעלת כישרון כתיבה תהיה לסופרת וכו'. אבל מה עושה מי שמדבר מהבטן??? לרוב משתלב בעולם הבידור... במחשבה לאחור, גם בתקופה שבה הייתי חלק מעולם הבידור נמצאתי רוב הזמן "על התפר": לכל אורך הדרך בחרתי תכנים חינוכיים וחברתיים, פחות עניין אותי לשעשע ותו לא. המעבר לעולם הטיפולי לתחום של הצלת נפשות והמפגש עם מצבים מאיימי חיים היה סוג של הזרקת תוכן ומשמעות אמיתית ליכולת הייחודית הזו שעמה נולדתי.

בכלי שאני מביאה יש עבודה רבה של קו- (=שיתוף), של "השלכת הקול". באף תרפיה באומנות אחרת אין אותו סוג של השתקפות של הילד. יש שני קולות שאחד מהם הוא קול אותנטי מאוד של הילד. אני מחוברת מאוד לילדה שבי, לילדות שלי. לאחרונה טופלתי ע"י רופאה הומאופתית שאמרה שאין שום קשר בין גילי הביולוגי (חמישים) לגיל המנטלי שלי – היא אמרה שהילדה שבי חיה מאוד ואפילו חולה במחלת ילדים (שעלת)... 

בעבודת הפיתום יש צד שמזכיר את הליצנות הרפואית ואת עולם משחק, והוא מאפשר עוצמות חזקות של מעורבות טיפולית. כל טיפול הוא מקרה בפני עצמו - אין כל ודאות לגבי הדרך והתוצאה. לפעמים מצליחים יותר ולפעמים פחות, הדרך היא של ניסוי וטעייה (Trial and error). המקרים המרתקים ביותר היו ההפתעות בתוך הטיפול שנוצרו כתוצאה מהדואליות הזו של פיתום עם בובה, מהכלי יוצא הדופן הזה.

אוגדן (1992) טוען כי חלק מכריע בעבודת המטפל כרוך בהפיכת תכנים נפשיים בלתי-אפשריים לאפשריים, תהליך התלוי בכך שהמטפל "יפחד מהם קצת פחות מהמטופל". אשפוז של ילד בבית חולים, במיוחד במצבים בהם נשקפת סכנה לחייו, הוא מצב המזמֵן תכנים "בלתי-אפשריים" לילד ולמשפחתו. 

בתקופה כזו יש חשיבות רבה לקיומן של דמויות מטפלות המראות יכולת התמודדות טובה עם המצב מעורר החרדה – כלומר אינן מכחישות אותו אך גם אינן מתמוטטות בגללו Cohen, Mannarino & Deblinger,) (2006. האתגר עבור הצוות המטפל עצום, ופעמים רבות הקושי לעמוד בו רב. 

אחת ההשפעות השכיחות של עבודה בבית חולים היא פיתוח סימנים של טראומטיזציה משנית או תשישות ובגרסתן ה"רכה" יותר – הצפה בסימני חרדה או קהות רגשית (Figley, 1995). השפעות אלה יופיעו ביתר שאת כשמדובר בעבודה עם ילדים (Regher et al., 2004). 

עבודת הדרמה תרפיה עם בובות פיתום היא בעלת פוטנציאל ייחודי להתמודדות עם תופעות אלו, משום שאחד המאפיינים השכיחים של בובות פיתום היא האפשרות לחרוג מההתנהגות האנושית המקובלת אל מחוזות סוריאליסטיים ונועזים יותר. אצל הפיתום קיים שימוש שכיח בדמות זו שהיא מעין הרחבת ה"אני" של המפעיל וביטוי תכנים נפשיים בדרך דחפית יותר. דבר זה יכול להיעשות לדוגמה על ידי דיאלוגים שבהם המפעיל מייצג את האדם ה"רגיל" הפועל לפי צו החברה, בעוד שבובת הפיתום מייצגת מרכיבים רגשיים ודחפיים בצורה ראשונית וגולמית יותר. בדרך זו מוחצנים קונפליקטים תוך-נפשיים וצפים במרחב שבין בובת הפיתום למפעילהּ כך שלמעשה הבובה מייצגת אמת פנימית מדויקת יותר ממפעילה (דסה-מסה, 2004). 

באופן פרדוקסלי ניתן לראות כי דווקא הסוריאליזם הבסיסי המאפיין את בובות הפיתום מקנה להן יתרון מיוחד בהתמודדות עם סיטואציות קיצוניות. הוא מאפשר להן חופש פעולה גדול יותר ובכך מרחיב את טווח ההכלה שלהן. בובת הפיתום מעזה יותר וכך היא עשויה לחזק את העזתו של הילד להתמודד עם הסיטואציה הקיצונית שבה הוא נתון ולהפוך את ההתמודדות עִמה לאפשרית עבורו.

2003, ארה"ב

אני מוזמנת לפתוח את הכנס העולמי של הפיתומים בלאס וגאס ארה"ב. במבט לאחור, טוב שלא ידעתי מה עומד לפניי, אולי הייתי נלחצת או מוותרת... האוּלם מלא בפיתומים מכל העולם ובנציגים מכל רשתות הטלוויזיה המובילות בארה"ב ומקומות נוספים בעולם. 

איך אצליח לדבר במעמד כזה? אין בּרֵרה... אני מתעשתת ומספרת על עבודתי כפיתום טיפולי במרכז שיקום לנכים. חשה בהתרגשות העצומה שמעוררת הבחירה שלי לרתום את כישרוני לתחום הטיפול וזאת משום שהרוב המוחלט של הפיתומים בעולם הם אומנים-מופיעים. בכנס אני מתוודעת לכישרונות הנפלאים של הפיתומים, הם "משליכים" כל כך יפה את קולותיהם, מפעילים בובות במיומנות וירטואוזית וכובשים את הקהל ואותי. 

כשאני מוקפת קולגות מכל העולם אני זוכה להכרה בכך שאני פיתום מקצוענית, וזוהי הפעם הראשונה שלא הרגשתי בודדה כפיתום. שיתפתי את הקהל בחלק מסיפורֵי הטיפול שלי וזכיתי לתגובות חמות. אנשים ניגשו אליי ואמרו לי "לא נשכח אותך לעולם..." הרגשתי שהעולם נפתח בפניי. שם, בלאס וגאס, הרגשתי שהבחירה לעבור לתחום הטיפול נכונה עבורי. התחושה הזו חיממה את לבּי והעניקה לי ביטחון.

2007, יפן

ארבע שנים חלפו מאז כנס הפיתומים בלאס וגאס. בכנס נוצר קשר ביני ובין טאקשי אייקידה, הפיתום המפורסם ביותר ביפן, ואשתו שו. טאקשי קישר ביני לבין פרופ' מיצ'יקו הרה מיפן, רופאה נוירולוגית המתמחה בטיפול בהפרעות קשב וריכוז ובטיפול בתינוקות עם תסמונת דאון, באמצעות בובות. מאז הפכה פרופ' הרה לקולגה המיוחדת ביותר עבורי בעולם. באותה שנה הקימה הרה את JPTA Japanese Puppet) (Therapy Assoiation שבו חברים אנשי חינוך ומטפלים באמצעות בובות בקרב ילדי חינוך מיוחד. הרה מזמינה אותי להיות המרצה הראשית בכנס הראשון שהתקיים ביפן על אודות טיפול בבובות, ואני משתפת את הקהל בחוויות מעבודתי כפיתום טיפולי בבתי חולים ובמסגרות חינוך מיוחד. 

לנסיעה הצטרף טל בן-זוגי וביחד גילינו את יפן, מנהגיה וייחודה… כאן אזכיר כי המפגש הראשון שלי עם יפן היה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת ת"א. במסגרת לימודיי לתואר הראשון למדתי שלוש שנים תיאטרון יפני ואפילו משחק - למדתי את תיאטרון הנו, הקבוקי והבונרקו שהוא תיאטרון הבובות היפני. מעולם לא דמיינתי שהרקע שרכשתי בתחום התיאטרון יפני יסייע לי בהבנת התרבות היפנית ויפתח בפניי דלתות לטיפול בילדים בארץ זו.

בנוסף הוזמנתי להופיע בכנס הפיתומים היפני JVA שבראשו עומד טאקשי. לכנס הוזמנו פרפורמרים ענקים מארה"ב כמו מלורי לואיס, וחוץ ממני נכחו בו שלושה פיתומים כנראה יחידים בעולם העוסקים בטיפול. בטוקיו הרגשתי שאני במקומי הטבעי בין קולגות יחידים בעולם העוסקים בתחומי. 

גם בשנה שלאחר מכן הוזמנתי ליפן להרצות וללמד את חברי הארגון. הפרופ' הבינה עד כמה קשה להתנהל לבד ביפן, ולכן שלחה הזמנה זוגית ודאגה למימון מלא של הנסיעה עבורי ועבור חברתי קלייר, מטפלת ותיקה שהתלוותה אליי. בינתיים כבר נוצר בין הפרופ' לביני קשר קרוב, אפילו אישי, משהו שאינו מאפיין את התרבות היפנית. לאחר הכנס נסעתי עם הפרופ' לבי"ח גונמה שליד טוקיו ונפגשתי עם צוות המחלקה ההמטולוגית. איש לא ציפה שאטפל בילדים עם אוצר מילים של בערך שלוש מילים, מה גם שביפן לא מקובל לעבוד במהלך ביקור... אבל ילדים הם ילדים בכל מקום בעולם, ובמצבי חולי וכאב אני מכירה אותם מצוין. מיד כשפגשתי את הילדים החולים במחלקה הרגשתי שאני "בבית"- - - וזה בדיוק סוד קסמה של העבודה עם הבובה. הוצאתי את צ'יקו הבוב המחובר לעירוי עם צמיד של בי"ח והם מיד זיהו שהוא "משלהם". צ'יקו הביט על ילד כבן 11 בכיסא גלגלים שהיה שקוע בעולמו ולא תקשר עם הילדים ועם הצוות הרפואי. הוא התחיל לדבר אליו בג'יבריש - שפת הקשקוש האוניברסלית. לאט הרים הילד את ראשו לבדוק מי מדבר אליו בשפה לא מובנת, וכשראה את הבובה מדברת אליו חייך וענה לו באיטיות ביפנית. צ'יקו המשיך להסביר לילד בג'יבריש (מעורבת בצלילים יפניים שקלטתי) דברים שונים על מצבו. הילד היה משועשע מהבוב החולה שמדבר כביכול בעצמו, שגם לו מחוברת אינפוזיה כמו שלו וגם הוא לבוש בפיג'מה של בי"ח... כנראה, הסביר לאחות, שהבוב לא יודע לדבר טוב! מאותו רגע, הרופאים והאחיות שתחילה צפו בנו בספקנות מהצד ביקשו שאגיע לכל ילדי הכיתה (גם בישראל פועלות ברוב בתי החולים בארץ "כיתות" לילדים המאושפזים) ואח"כ התבקשתי להגיע גם לילדים המרותקים למיטות.

אחת הילדות, ילדה כבת 12 חולה בלוקמיה וחבושה בכובע, עקבה אחרי צ'יקו הבוב לכל מקום. היא בדקה את החיבור לאינפוזיה, את פניו המצולקים ואת הפיג'מה וצחקה במיוחד נוכח דיבורו מגוחך. לפתע החלה לתלוש את מעט שערותיו אחת אחת. אנשי הצוות ניגשו מיד להפסיק אותה, אולם סימנתי להם שזה בסדר ושלא יכעסו עליה. אחרי שתלשה לצ'יקו כחמש שערות מה"שורש", אספה אותן בידיה והחזירה לו אותן ליד. אח"כ הסברתי לפרופ' שכנראה היה קשה לילדה לראות שערות על ראש הבובה בזמן שלה אין שיער כלל. עוד הסברתי שזו אינה בובת תיאטרון ייצוגית אלא "בובת עבודה", והילדים מורשים להכות אותה או לתלוש לה שיער כשהם מרגישים כעוסים.
בביה"ח בטוקיו הסתבר לי שבובה המדברת ג'יבריש ודיבור מהבטן חוצים את מחסום השפה. הפרופ' הרה סיכמה את הביקור באמרה שהייתה מרוצה מאוד מההרצאות אבל אין ספק שלמדה והתרגשה מעבודתי בבית החולים מול הילדים.

2010, אתיופיה וקניה

באחד הימים מצלצל הטלפון, וקולגה שלי, בובנאית העוסקת בחינוך באמצעות בובות, הציעה לי להצטרף אליה לעבודה מרתקת באפריקה. נסענו בשליחות של משרד החוץ של ישראל לאתיופיה וקניה במסגרת פרויקט של קשרי תרבות ומדע. מטרת הביקור הייתה להרצות ולהכשיר צוותי חינוך וסיעוד איך לעבוד עם בובות במסגרת טיפול רגשי הניתן בבתי ספר ובבתי חולים.
התרגשתי מאוד מיחסם של האפריקאים לפיתום - חלקם ממש פחדו ממני, התייחסו אליי כשמאן ואמרו לי: "את בין מכשפה לקדושה". לדיבור מהבטן יש היסטוריה מרתקת של אלפי שנים, ובעולם השלישי ניתן לחוש היטב באמונות קדומות שנרקמו סביבו ובחששות שהוא מעורר. המעניין הוא שלהיסטוריה הזו יש קשר בלתי נפרד לטיפול באמצעות דיבור מהבטן. זו הפעם הראשונה בחיי שנתקלתי בהתייחסות אליי כפיתום שמאן. (הפיתום כשמאן) בשתי הארצות הרצינו בפני פסיכולוגים, אחיות ורופאים על אודות דרך עבודתנו הטיפולית באמצעות בובות ואני סיפרתי על עבודתי עם בובות פיתום.
כל עוד דיברתי ההקשבה הייתה מלאה והכול היה מובן. ברגע שהוצאתי מהתיק את הבובה שדיברה מהבטן עלו בהם כל הפחדים הראשוניים והחששות... כנראה שחלקם חששו שאני מכשפה המעלה באוב או שמאנית קדושה. באפריקה הפיתום אינו מוכר כאומנות תיאטרלית, לא מתקיימים מופעי פיתום לשם בידור והאנשים אינם חשופים לאמנות זו בטלוויזיה. כך שגם הרופאים והאחיות שלא נחשפו קודם לכן למופע פיתום הגיבו ברתיעה ובחשש. אחד מהרופאים בבית החולים הפסיכיאטרי בו הופענו שאל רבות על התופעה של הפיתום. אחרי הסבר מפורט הזמנתי אותו להפעיל בובה. הוא הלביש את הבובה על ידו, הביט בה וחיכה. 
כששאלתי לְמה הוא מחכה הסביר: "אצלך היא דיברה, למה אצלי היא אינה מדברת?"
דיבור מהבטן הוא כישרון מולד אך להבדיל מכישרונות רבים אחרים היא מעורר תגובות חזקות בעוצמתן, לעתים חיוביות לעתים שליליות, אך אף פעם לא משאיר את השומע אדיש... ההתייחסות לפיתום משתנה ממקום למקום על פני הגלובוס, ולעתים קרובות כרוכה באמונות טפלות ובפחדים קמאיים הקושרים אותו לכשפים ולמאגיה. כך קורה שהפיתום הוא שמאן-מרפא באפריקה, בדרן בעולם המערבי ומכשף מפחיד בחברות שמרניות סגורות.
חשתי שבנושא של מאגיה ופולחן עדיין אי-אפשר לגעת, זהו נושא רגיש וטעון גם בקרב המשכילים באפריקה. ההרצאות לצוותי הרופאים, האחיות והמורות היו מרתקות, חילקנו להם בובות כדי שיתנסו בדיאלוג המיוחד שמתאפשר דרכן שבאפריקה הוא כל כך טבעי ושונה מהעכבות שיש לחברה המערבית.   
המקרה המיוחד ביותר שנתקלתי בו בביה"ח בקניה היה ילד בן שש עם כוויות קשות בכל הגוף. הצוות הפנה אותי אליו כמקרה הקשה ביותר שאינו מגיב ואינו מדבר. מאז הפציעה הוא שכב ימים שלמים בלי לתקשר עם איש. הגעתי אליו עם צ'יקו, תחילה לא יכולתי להתעלם מהמבט ה"קפוא" בעיניו. לאט לאט ובשקט צ'יקו נגע בו, התקרב כל פעם עוד טיפה, כאילו התאים עצמו למצבו הרגשי של הילד. תחילה הגיבו העיניים. הילד הביט בבובה המלטפת אותו, ואחרי זמן מה - עדיין בשכיבה - ידו החלה לחפש את היד של צ'יקו. הוא החל לבדוק את החיבור לאינפוזיה של צ'יקו הדומה לשלו, את הפיג'מה, את הפצעים של צ'יקו, ואחרי זמן מה, בעידוד אִמו, התיישב. 
הוא חיבק את צ'יקו, עדיין ללא מילים, אך פניו החלו להביע עניין וסקרנות. אנשי הצוות החלו להתרגש ולהגיב בשמחה גדולה על הנס שמתרחש מולם - הילד שלא מגיב חוזר לחיים. סביב המיטה החלו להתקבץ ילדים נוספים ואנשי צוות. הציעו שנשיר שיר שגם אני מכירה וכך נבחר "אקונה מטטה" מהסרט "מלך האריות". צ'יקו במיטה עם הילד החל לרקוד ולשיר, ומסביב כל הילדים והמבוגרים שרים ורוקדים (הריקוד בקניה בעיקר עם הכתפיים)... הילד הביט בהתרחשות והתחיל לחייך. השיר והריקוד היו כמעין פולחן עם עוצמה, קצב, סחרור... הייתה תחושה שכולם נכנסו לטרנס והכול סביב הילד הקטן. צוות האחיות והרופאים שהדרכתי כל השבוע והיו סביב המיטה נדהמו. הטקס שהתרחש סביב המיטה היה מוכר להם בעיקר מהתרבות ומהמטפלים השמאנים. הם לא חשבו שאפשר ליצור "חגיגה" טקסית שכזו בבית חולים ממוסד. הבובה ואני נתנו את הלגיטימציה לכך. זוהי דוגמה לדרך שבה ניתן לבצע טיפול רגשי עם בובות המותאם לתרבות המקומית.

ליל ה-11 במרץ 2011, אסון הצונאמי ביפן

התמונות הבלתי נתפסות מיפן מרצדות על מסך הטלוויזיה. אני ניגשת למחשב ושולחת דוא"ל לפרופ' הרה ולמר טאקשי. ממעט הדברים שכתבה הרה בתשובתה אני מבינה עד כמה קשה עבורה ועבור העם היפני האסון שמיום ליום נראה כבד ומורכב יותר. בתקופה זו הקשר בינינו יומיומי, ואחרי כמה שבועות מבקשת הפרופסור עצות מעשיות הנשענות על הניסיון הישראלי בהתמודדות עם טראומה ולמעשה באופן מרומז היא מבקשת עזרה. 

חולפים עוד כמה חודשים שבהם אני מלווה את אמי שלקתה במחלה סופנית עד מותה. במהלך תקופה זו יצרתי קשר עם שני פסיכולוגים ישראליים שבנו תכנית לטיפול באמצעות בובות, אולם הפרופ' אינה מסכימה שיגיעו ליפן בלעדיי: "את יפנית בשבילנו, את מכירה כאן הכול ותעמדי ברעידות האדמה שקורות כאן כל הזמן." 

רק לאחר מות אמי יכולתי לצאת לדרך. הנסיעה מומנה ע"י משרד החוץ, היה לנו מתורגמן צמוד ובעצם הפרופ' קיבלה את העזרה בעיקר הודות להיכרותה האישית אִתי. נסיעה זו הייתה הקדמה לנסיעה נוספת לאזור האסון, שתיעשה לאחר הכנה ארוכה ומסקנות שהופקו מהביקור הקודם לגבי הסיוע הנדרש ליפן אחרי טראומת הצונאמי. התכנית אורגנה כולה ע"י הפרופ', ואני ביקשתי לא רק להרצות ולהעביר סדנאות אלא גם לעבוד באזור האסון כדי להכיר מקרוב איך מתמודדים הילדים, המבוגרים ובעיקר צוותי המטפלים עם המצב. 

למסע הצטרפה משכית, המנהלת שלי בבי"ח שניידר, בעלת ניסיון רב בתחום הטראומה. החלטנו על הכנת בובות כפפה לכל הילדים שאליהם נגיע ולצורך כך הצטיידנו בכמאתיים בובות שהיו הבסיס לעבודתנו באזור האסון. בתוכנית המסע שלנו נכללו הרצאות לאנשי חינוך, רופאים ואחיות בסנדאיי - אזור אסון הקרוב ביותר למוקד הצונאמי. בנוסף עשינו סדנאות בשני בתי ספר באזור האסון. במהלך שהייתנו ביפן פקדו אותנו שתי רעידות אדמה, וכמו כולם התמודדנו עם האוכל והמים שלא ידענו מה רמת הקרינה בהם, האוויר שאנו נושמים והחששות מהלא-ידוע...
אשתף בכמה רגעים מרגשים ממסעי השני ליפן (בעצם ביקורי הרביעי בה) שהיה המסע המטלטל בחיי.

באחד מבתי הספר הצגתי את הבוב צ'יקו שאחרי היכרות נחמדה ביפנית סיפר שעבר טראומה דומה ואיך התמודד בעזרת העובדה שדיבר ושסיפר לחברים ובעיקר ביטא בקול רם את רגשותיו (זה היה הנושא העיקרי בהתמודדות עם הטראומה ביפן - לדבר ולחלוק). כאשר התחלנו לחלק את הבובות לילדים ההתרגשות הייתה כה רבה עד שאנשי הצוות החינוכי של בית הספר לא האמינו למראה עיניהם. הילדים השתחררו, צחקו, ואנו מצדנו נתנו לגיטימציה הן לילדים להביע את רגשותיהם והן למבוגרים לראות שזה אפשרי. אחר כך שאל צ'יקו האם מישהו רוצה לבוא ולהגיד משפט וכולם יחזרו אחריו. תחילה השתרר שקט, אף ילד לא התנדב... ואז הצביעה ילדה קטנה, הגיעה אלינו ואמרה: "אני פחדתי מהצונאמי". שיהו (המתרגמת) תרגמה לנו וצ'יקו ביקש שכל הילדים יחזרו אחריו על המשפט. בפעם הראשונה זה נשמע חלש, בפעם השנייה חזק יותר ובפעם השלישית זה היה בקול רם. רגע זה נחרט בוודאי כרגע מרגש ביותר ומשמעותי עבור הילדים והמבוגרים שנכחו באולם, כי עד אז לא חשבו שזה בסדר לומר בקול רם את המילה "צונאמי" ובוודאי לא להביע רגשות סביב האירוע שקרה. גם אנו, שרגילות לתרגל הבעת רגשות, חשנו את עוצמת הרגע ורעדנו מהתרגשות על כך שאותה ילדה קטנה אזרה אומץ והרגישה מספיק בטוחה בסיטואציה לבטא את רגשותיה בקול רם.

לאחר הפעילות נפרדנו מהילדים שהתעקשו לעמוד בשורה וללחוץ יד לשתינו ולבובות. ניכר היה שהפּרֵדה קשה להם. גם אנו התקשינו להיפרד מהילדים שהביעו חום, אהבה ורצון למשחק, לקשר ולשמחת חיים.
הצוות נפעם מתגובת הילדים ומהפתיחות שהפגינו. היענות הילדים לבקשתנו לבטא את רגשותיהם גרמה לצוות להבין שהדבר אפשרי. יצאנו מהמפגש נרגשות מאוד. האם באמת הצלחנו להעביר מסר? האם הם הבינו כי אפשר לדבר על רגשות בקול רם עם או בלי הבובות?

במחווה יוצאת דופן ומאוד מוערכת על ידינו לקח אותנו מנהל בית הספר לבקר באזור בית הספר שלו שנפגע בצונאמי. מצאנו את עצמנו ברגעים לא קלים שבהם שיתף אותנו בחוויה האישית והעוצמתית שלו, מתאר איך שמע את אזעקת הצונאמי, העלה את כל תלמידי בית הספר ואת הצוות לגג וסייע בהצלת כולם בעזרת מסוק. שאלנו את עצמנו האם הוא מודע לעוצמת הטראומה שעבר, מי מקשיב לו מדבר על כך והאם הוא בכלל משוחח על מה שקרה. עינינו נמלאו דמעות. קשה היה לעמוד במקום שכולו חורבות עם מכוניות הרוסות שנערמו אחת על השנייה, מרגישים קטנים כל כך מול כוחות הטבע לצד הפחד והכאב העצום על כל החיים שאבדו במקום. הייתה תחושה של חמלה וקרבה אנושית, כולנו בני אדם, ללא הבדלי דת, גזע ולאום ואולי בכל זאת יש "מישהו" ששומר עלינו....

*********
למחרת העברנו הרצאה במרכז יום. הקהל כלל מספר משפחות שנפגעו קשה בצונאמי עם ילדיהם וכן אנשי חינוך וטיפול. בהנחיית פרופ' הרה החלטנו מראש שההרצאה תהיה חווייתית בלבד. המפגש החל במופע משותף שלי ושל ד"ר שיבה רופא השיניים שהוא פיתום יפני. התגובות היו חמות ונאמר לנו שריגשנו את כל הנוכחים בהופעה מצוינת כאומני פיתום. ההמשך היה הרצאה של משכית ושלי על עיבוד טראומה. כולם היו קשובים מאוד והרבו להתעניין איך אנו בישראל התמודדנו במצבים קשים שעברנו במלחמות או בפיגועים.
אין ספק כי הקטע המשמעותי ביותר במפגש היה דברי הסיום של פרופ' הרה. בהתרגשות רבה כשעיניה זולגות דמעות סיכמה הפרופסור את המפגש, וממבט סביב למדנו כי כל הנוכחים בוכים ומתרגשים מהחוויה שעברו. מדברים שנאמרו הבנו כי לימדנו אותם משהו "קטן" אך משמעותי מאוד לחיים בכלל ולהתמודדות עם אסון הטבע שחוו בפרט. שתינו נחנקנו מדמעות וכל שנותר היה לחבק אותם.
בדרכנו חזרה ברכבת שקענו במחשבות על החוויה שעברנו. לכל אחת מאתנו נצרב בזיכרון רגע מכונן משלה שבזכותו ברור לה מדוע הייתה צריכה להגיע לסנדאיי. בשיחה עם שיהו המתורגמנית, שהפכה בינתיים לחברה יקרה ובת טיפוחים שלנו, עלה נושא ההבדלים התרבותיים שבינינו ולא פחות מהם השוני העצום בין מערכות החינוך היפנית והישראלית. בישראל אנו רגילים לתת לילדינו את אפשרות הבחירה ובכך מעניקים להם אפשרות ו"כוח" לשלוט בסיטואציות בחייהם – אך עבור היפנים זהו קונספט חדש.

לצד רעידות אדמה קלות חוויתי רעידת אדמה שבה כל בניין המלון בן 26 הקומות ששהיתי בו זז כמו מגדל קלפים. הכול חרק ונע למעלה ולמטה... אחרי כמה שניות שנראו כמו נצח הסתיימה הרעידה. אני מרגיעה את עצמי שהכול הסתיים בשלום, חוזרת לנשום כרגיל ושוב עולה בי המחשבה: מתי אשב לכתוב על כל זה?

דניאלה הדסי, בעלת תואר שני בדרמה תרפיה ותואר ראשון בתיאטרון. פיתום טיפולית יחידה בישראל (יש כנראה שלושה נוספים בעולם העובדים בתחום הטיפול), עובדת עם ילדים המאושפזים במחלקות אונקולוגיה, השתלות ופנימיות .... בבית חולים שניידר לילדים ונוער. הופיעה כעשרים שנה כאומנית פיתום, ולפני כעשר שנים רתמה את יכולת הדיבור מהבטן לתחום הטיפול. מרצה מבוקשת בכנסי רופאים פסיכולוגים עו"ס ואחרים שמתקיימים בישראל הרצתה ועבדה ביפן, אפריקה, והודו... ובכנס רפואי מקצועי בטיפול בהמופיליה בדנבר קולורדו ארה"ב.

מקורות ביבליוגרפיים
דסה-מסה, א., (2004). עבודה עם בובת פיתום כמאפשרת מתן ביטוי ל"אני האחר " והרחבת העצמי. תזת מ.א. שלוחת אוניברסיטת לזלי בישראל, נתניה.
Cohen, J. A., Mannarino, A. P., & Deblinger, E., (2006). Treating Trauma and Traumatic Grief in Children and Adolescents. New York: Guilford Press.
Figley, CH. (1995). (ed) Compassion fatigue. New York: Brunner/Mazel.
Foa, E. B., Keane, T. M., Friedman, J., & Cohen, J. A., (2008). Effective Treatment for PTSD: Practice Guidelines from the International Society for Traumatic Stress Studies. New York: Guilford.
Ogden, T., (1992). Projective Identification and Psychotherapeutic Technique. London: Karnac.
Regher, C., Hemsworth, D., Leslie, B., & Howe, P., (2004). Predictors of post-traumatic distress in child welfare workers: A linear structural equation model. Children and Youth Services Review, 24 (7), pp. 216-235.
Connor, S. (2000). Dumbstruck: A Cultural History Of Ventriloquism, New York, Oxford.



Share by: